Daf 40a
אָמַר רַב פָּפָּא לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְאֶת [בְּ]דָם וּבִטְבִילָה אֶת אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב לֹא נִצְרְכָא לְהַכְשִׁיר
Rachi (non traduit)
אלא לאת בדם וטבילה. דבפר כהן משיח כתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם ואי קשיא בהאי קרא פר יום הכפורים לפר העלם הוא דאיתקש דבדידיה קא מישתעי קרא ובפר העלם לא כתיב את בדם וטבילה הא אמרן כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח אלמא לפר כהן משיח נמי איתקוש ובפר יום הכפורים לא כתיב את ולא כתיב טבילה ולא כתיב בדם דהכי כתיב ולקח מדם הפר באצבעו ואקשינ' להאי ללמד הימנו הילכות ריבוייא של את והילכות בדם וטבילה כדמפרש:
לא נצרכא. האי דמקיש פר יוה''כ לפר העלם דבר ולפר כהן משיח:
Tossefoth (non traduit)
לאת בדם וטבילה. הוה מצי למימר נמי לאהל מועד לכדאמרן לעיל שאם נפחתה תקרה כו' ולקטורת סמים לכדאמר בסמוך שאם לא נתחנך המזבח כו':
לא נצרכה אלא לאת בדם ובטבילה. פי' בקונטרס דלא כתיב בדם בפר העלם אלא בפר כהן משיח כתיב וילפינן מיניה פר יוה''כ דאיתקש בהאי קרא וקשה לרבינו תם דאמר בשמעתא דאיצטריך לפר זה פר העלם דבר לאגמורי יותרת הכבד ושתי הכליות לשעירי עבודת כוכבים דלא ליהוי דבר הבא מן ההיקש חוזר ומלמד בהיקש ואי איתקש כל הנהו דכתיבי בהאי קרא אהדדי אם כן שעירי עבודת כוכבים גופייהו דדרשינן מהחטאת נילף מפר כהן משיח גופיה דמפורשים בגופיה יותרת הכבד ושתי כליות וגם תרווייהו שעירי עבודת כוכבים וכהן משיח דכתיבי בהאי קרא מריבויא וכן בפרק איזהו מקומן (לקמן זבחים דף מט:) דאיצטריך כאשר יורם למילף יותרת בשעירי עבודת כוכבים שלא תאמר דפר העלם הוי דבר הבא מן ההיקש וכן נמי אמרינן בשמעתין סד''א הני מילי הזאות דכתיבי בגופיה אבל יותרת ושתי הכליות דלא כתיבן בגופיה אימא לא ואי הוקשו לפר כהן משיח הא כתיבי בגופיה כמו בפר יום הכפורים בדם ובטבילה כן פי' רבינו יצחק בר' אברהם זצ''ל ומיהו יש ליישב לפירוש הקונטרס דלא דמי דפשטא דקרא ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת מקיש פר ראשון לפר אחרון דהיינו פר יום הכפורים לפר כהן משיח אבל לפר החטאת דמוקמה בפר כהן משיח ובשעירי עבודת כוכבים אין נחשב היקש כלל ומיהו קשה את בדם וטבילה בשעירי עבודת כוכבים מנין דמפר העלם לא הוי כמאן דכתיב בגופיה כמו ביותרת דבסמוך הניחא לרבי ישמעאל אלא לרבי דדריש לפר זה פר יוה''כ מנא ליה דבשלמא יותרת לא קשיא דנפקא ליה מכאשר יורם כדאיתא בפ' איזהו מקומן (ג''ז שם) דאייתר בפר כהן משיח למיהוי כמאן דכתיב בגופיה דפר העלם אבל בדם וטבילה לא שייך ביה ונראה לר''ת דלא איתקוש כולהו אהדדי אלא כולהו איתקש לפר העלם ופר העלם הוקש לפר כהן משיח ובפר העלם דלא כתיב ביה בדם הא כתיב ביה וטבל אצבעו מן הדם דמשמע שפיר שיהא בו שיעור טבילה מעיקרא כמו בדם והא דנקט בדם לפי שהוא תחילה בפרשה בפר כהן משיח וכי תימא הא איצטריך להא דמסקינן בפ''ק דמנחות (דף ז:) ולקמן בפרק דם חטאת (זבחים דף צג:) מן הדם שבענין לא מוטבל בדם דריש אלא מן והזה מן הדם באצבעו דכתיב בפר כהן משיח בתר וטבל תדע דהא מפרש למעוטי משיריים שבאצבע שלא יזה פעם שניה ומה ענין זה גבי וטבל ואם תאמר ובחטאות החיצונות מנא לן את בדם וטבילה הלא אפילו פנימי מפנימי לא יליף אלא בהיקש ובפ''ק דמנחות (דף ז:) משמע דאיתיה בכל חטאות דקאמר דקומץ אינו קדוש לחצאין משום דילפינן מדם כל שכן דאית לן למילף דם מדם ולפי' רבינו תם ניחא דבחטאות החיצונות כתיב מן הדם דהוי כמו בדם וכתיב בהו ולקח דדרשינן שיעור לקיחה כי היכי דדרשינן וטבל שיעור טבילה ואת להכשיר אמין שבאצבע ילפינן מקל וחומר חיצונות מפנימיות ומיהו צריך לדקדק מכל מקום היכי ילפינן קומץ מדם דאפילו דם מדם לא יליף:
(תוספת) וקשה דבפר העלם לא כתיב את וא''כ להכשיר אמין מנא ליה בפר יום הכפורים ובמסורת כתב קדמאה לא את תניינא לא כתב את וכן כתב רבינו סעדיה בקרא דמן הדם לא כתיב את:
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר אִם כִּילָּה כִּיפֵּר וְאִם לֹא כִּילָּה לֹא כִּיפֵּר
Rachi (non traduit)
ואם לא כילה לא כיפר. והכי מפרש בסדר יומא דשיריים מעכבין איכא בינייהו אלמא עיכוב לר' יהודה מהכא נפקא:
מפני מה לא נדרוש. המקרא כסדר מכתבו ונאמר אם כילה הכל אפילו שפיכת שירים כיפר:
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי וְהָתַנְיָא וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ אִם כִּיפֵּר כִּילָּה וְאִם לֹא כִּיפֵּר לֹא כִּילָּה דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא
Rachi (non traduit)
כילה. אע''פ שלא שפך שירים ליסוד מזבח חיצון:
אם כיפר. כפרה המעכבת בשאר מקומות כגון מתנת דמים מתן שבע ומתן ד':
וכלה מכפר. קרא יתירא הוא דלא הוה ליה למיכתב אלא והקריב את השעיר החי:
ומי מצית אמרת הכי. דלר' יהודה עיכובא מהכא יליף:
מַתַּן אַרְבַּע מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר כֵּן יַעֲשֶׂה מַאי שְׁנָא מַתַּן שֶׁבַע דִּכְתִיבָן וּכְפִילָן מַתַּן אַרְבַּע נָמֵי כְּתִיבָן וּכְפִילָן
Rachi (non traduit)
מתן ארבע נמי כתיבן בהדיא וכפילן. דועשה כאשר עשה אכולה מילתא קאי ומהיכא תיתי למעוטינהו:
וכפילן. ועשה כאשר עשה:
דכתיבן. בהדיא:
מתן ארבע נמי כתיבן בהדיא וכפילן. דועשה כאשר עשה אכולה מילתא קאי ומהיכא תיתי למעוטינהו:
Tossefoth (non traduit)
מתן ארבע נמי כתיבן וכפילן אמר רבי ירמיה לא נצרכה כו'. תימה כיון דבכתיבן וכפילן תליא מילתא אמאי תלי רבי טעמא דברייתא במה שמעכבות בכל מקום ויש לומר דלא תימא דנילף מתן ארבע ממתן שבע וא''ת מתן שתים לכל הפחות כתיבן וכפילן ואפילו לר''ש ואם כן נילף אינך שתים מינייהו (תוספת) נראה לי דאחת דכתיבה בעלמא ומינה לא נילף ומן השניה דכתיבה לא נילף השתים הנוספות דתרתי מחדא לא ילפינן ע''כ:
אֲבָל דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּבִגְדֵי לָבָן בַּחוּץ הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי אֵימָא מִדִּכְסִידְרָן לָא מְעַכְּבִי הַזָּאוֹת נָמֵי לָא מְעַכְּבִי קָא מַשְׁמַע לַן
Rachi (non traduit)
הקדים שעיר לפר מה שעשה עשוי. דחוקה לאו עלייהו כתיב והתם מפרש טעמייהו:
קמ''ל. היקשא דהכא:
אימא מדכסדרן לא מעכבי. אלמא חוקה לאו עלייהו קיימא מנין הזאות גופייהו נמי לא ליעכב אם חסר מהן:
אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ. כגון מתנות פר ושעיר שעל הפרכת:
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר כִּי כְּתִיבָה חֻקָּה אַדְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּבִגְדֵי לָבָן בִּפְנִים שֶׁאִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם
Rachi (non traduit)
הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום. דחוקה עלייהו כתיב:
דאמר דברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים. מתנות וקטרת שעל בין הבדים:
לרבי יהודה. בפ' הוציאו לו (יומא דף ס.):
Tossefoth (non traduit)
אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לרבי יהודה. כאביי ס''ל דלר' ירמיה לעיל לא מיתוקמא כר' יהודה דר' יהודה דריש כן יעשה לסמיכה ושיריים והך ברייתא מוקמא ליה למתן ארבע:
לַפָּר זֶה פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים לְמַאי הִילְכְתָא אִי לְעַכֵּב פְּשִׁיטָא חֻקָּה כְּתִיבָה בֵּיהּ
Rachi (non traduit)
חוקה כתיב. בסוף פרשת אחרי מות והיתה זאת לכם לחוקת עולם וגו':
לעכב. שיהו כל המתנות מעכבות:
פשיטא. גרסינן גבי פר יוה''כ:
למאי הילכתא לעכב. דהא לא כתיבן וכפילן ביה ואיצטריך לאקשויי:
אַבָּיֵי אָמַר לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא מִידֵּי דְּהָוֵה אַסְּמִיכָה וּשְׁיָרֵי הַדָּם דְּאַף עַל גַּב דִּכְתִיבָן וּכְפִילָן לָא מְעַכְּבָא מַתַּן אַרְבַּע נָמֵי לָא תִּתְעַכַּב קָא מַשְׁמַע לַן
Rachi (non traduit)
איצטריך. כן יעשה לרבויינהו שיעכבנו:
לר' יהודה נמי. אע''ג דכתיבי מתן ארבע בהדיא וכפילן בועשה כאשר עשה:
סד''א מידי דהוה אסמיכה ושירי הדם. דפר העלם גופיה דכתיבן וכפילן ולא מעכבי כדאוקימנא עילוייהו מיעוטא דוכפר ונסלח משום טעם דאין מעכבות בכ''מ:
קמ''ל. (דלענין סמיכה ושירים שאין מעכבין בכ''מ קא חשיב להו כפרה) דאילו סמיכה ושירים אפילו עקרינהו לגמרי לא מעכבי ואילו מתן ארבע חדא מינייהו מעכב בחטאת החיצונה הילכך מייתינן לכולהו לעיכובא מוכן יעשה:
מתן ארבע. שאין מעכבות בחטאת החיצונה נמי לא ליעכבו דנימעטו נמי מוכפר ונסלח:
Tossefoth (non traduit)
אביי אמר לרבי יהודה נמי איצטריך. תימה הא שמעינן ליה לרבי יהודה דשיריים הפנימים מעכבי לחד אמורא בפרק איזהו מקומן (לקמן זבחים דף נב:) ובפרק הוציאו לו (יומא דף ס:) והך ברייתא קתני ונסלח אע''פ שלא נתן שיריים על כרחין דלא כוותיה וכיון דשיריים מעכבין כל שכן מתן ארבע וכי תימא דהני מילי בשיריים דיוה''כ דגלי קרא וכלה מכפר לא משמע הכי כדפרישית מדלא קאמר מחלוקת בשיריים של יוה''כ אלא מפליג בין פנימים לחיצונים ובשום מקום לא מצינו שמחלק בפנימים ועוד קשה הא דקאמר לעיל סד''א הני מילי עבודה דמעכבא כפרה כו' הא על כרחין שיריים לרבי יהודה מעכבי כפרה ונראה דהך סוגיא אתא כריב''ל דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו ולית ליה לר' יהודה שיריים מעכבין ור' יוחנן דאית ליה לר' יהודה שיריים מעכבי איצטריך וכן יעשה לסמיכה לבד:
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַאי בְּאֹהֶל מוֹעֵד מַאי עָבֵיד לֵיהּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִבְּעֵי לֵיהּ שֶׁאִם נִפְחֲתָה תִּקְרָה שֶׁל הֵיכָל לֹא הָיָה מַזֶּה וְאִידַּךְ מֵאֲשֶׁר וְאִידַּךְ אֲשֶׁר לָא דָּרֵישׁ
Rachi (non traduit)
מאשר. נפקא ליה ארבע קרנות מאשר דמצי למכתב אשר לפני ה' באהל מועד למה לי [למיהדר] למיכתב אשר אלא על כל הקרנות אשר באהל דהאי אשר בתרא משום מזבח לא איצטריך למיכתביה:
נפחתה. תקרת עלייתו וגגו תו לאו אהל הוא:
Tossefoth (non traduit)
אשר לא דריש. לעיל פירשתי בריש פ''ב (דף יח:
ד''ה ואידך:):
אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי עֲבוֹדָה דִּמְעַכְּבָא כַּפָּרָה אֲבָל עֲבוֹדָה דְּלָא מְעַכְּבָא כַּפָּרָה אֵימָא לָא קָמַשְׁמַע לַן
Rachi (non traduit)
ס''ד אמינא. כי איתקש לעבודה דמעכבא כפרה הוא דאיתקש כדכתיב וכפר בהאי קרא ולרבויי בי' את בדם וטבילה כדמפרש לקמן:
וּלְפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא לָמַדְנוּ הָא אָמַרְתָּ לַפָּר זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים
Rachi (non traduit)
והאמרת לפר כו'. וכיון דאיתקש להאי איתרבו להו סמיכה ושירים בהיקשא ולמה לי תו כן יעשה:
מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ לְפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים לִסְמִיכָה וּשְׁיָרֵי הַדָּם מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר כֵּן יַעֲשֶׂה
Rachi (non traduit)
ת''ל כן יעשה. לרבות פר יוה''כ לסמיכה ושירים דהא פר יוה''כ בהאי קרא כתיב כדאמר לפר זה יוה''כ:
סמיכה ושפיכת שירים לא נאמרו בפרשת אחרי מות:
Tossefoth (non traduit)
ואפי' נפקא ליה לההוא תנא מהיקשא דהכא יותרת ושתי הכליות אע''ג דלא מעכבי כפרה מ''מ שירים לא נפקי דגריעי כדאמר בסוף השוחט והמעלה (לקמן זבחים דף קיא.) דאימורים תחילת עבודה ושיריים סוף עבודה:
לסמיכה ושירי הדם. בפ' איזהו מקומן (לקמן זבחים דף נב.) דריש מדכתיב הפר [לימד] על פר יוה''כ שטעון מתן דמים ליסוד ותימה לההוא תנא סמיכה מנא ליה וי''ל דבתורת כהנים דריש מדכתיב וסמך על ראש הפר לרבית פר יוה''כ לסמיכה:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל כָּל הָאָמוּר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְרַבִּי יְהוּדָה כֵּן יֵעָשֶׂה מַאי עָבֵיד לֵיהּ
Rachi (non traduit)
הרי הוא אומר. בשניהם על קרנות מזבח קטרת סמים אשר לפני ה' אשר באהל מועד והאי באהל מועד יתירא הוא דהא כתיב אשר לפני ה' ולמדך על כל הקרנות שבתוך ההיכל צריך ליתן:
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּתַנְיָא לְמַעְלָה אוֹמֵר קֶרֶן קַרְנוֹת שְׁתַּיִם לְמַטָּה הוּא אוֹמֵר קֶרֶן קַרְנוֹת אַרְבַּע דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן
Rachi (non traduit)
למטה. בפר העלם:
קרן קרנות. מדמצי למיכתב קרן וכתב קרנות הויא שתים דאית ליה לר''ש יש אם למקרא וחוזרים ומלמדים זה מזה בהיקש:
למעלה. בפר כהן משיח:
לא נצרכא אלא לר''ש. דאמר לא כתיב ביה אלא שתים ושתים אחרות בהיקשא דהאי קרא איתקוש פר כהן משיח ופר העלם דבר כדאמרן לפר זה פר כהן משיח הילכך אי לא דהדר כפלינהו לא הוו כפולין:
Tossefoth (non traduit)
למטה הוא אומר קרן קרנות ארבע דברי ר''ש. וא''ת כיון דהוקשו בזו ובזו גבי הזאות נמי א''כ ניבעי ארביסר וי''ל דלא דמי דמתן ד' אשכחן אבל הזאות ארביסר לא אשכחן בשום מקום (תוספת) ועוד י''ל דקרנות טובא נמי משמע ואם נאמר ארבע אין זה סתירת הפסוק אבל גבי הזאות כתיב והזה שבע ולא יותר:
לא נצרכה אלא לר''ש דתניא כו'. פירש בקונטרס דר''ש אית ליה יש אם למקרא וכן ודאי שמעינן ליה בפ''ק דסנהדרין (דף ד.) גבי בסכת בסכת והא דשמעינן בפ''ק דקדושין (דף יח:) דדריש תרוייהו יש אם למקרא ולמסורת גבי בבגדו בה משום דהתם אפשר לקיים שניהם אבל כאן אי אפשר לדרוש שניהם אבל לר''ע קשה דלא דריש התם תרוייהו ובפ' כל שעה (פסחים דף לו.) גבי על לחם עוני דריש מקרא ומסורת ובפ' לולב הגזול (סוכה דף לד:) תנן נמי ר''ע אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כו' ודריש בגמ' לולב אחד מדכתיב כפת וי''ל דנהי דר''ע ס''ל מקרא (ומסורת) עיקר מ''מ לדרשא פורתא דרשינן ליה למסורת ומיהו קשה מר''ש דהכא סבירא ליה יש אם למקרא ובסוף כיצד צולין (פסחים דף פו:) גבי בבית אחד יאכל קסבר יש אם למסורת וההיא דיותן דומיא דכי יתן ועובד דומיא דעבד ישמע ישמיע ולא תשא ולא תשיא אומר ר''ת דבהנהו כ''ע מודו שהמקרא והמסורת שניהם משמעותם א' ולא שייכי לפלוגתא (בין מקרא למסורת דשניהם משמעות אחד ולא שייכי לפלוגתא) דמקרא ומסורת:
אָמַר מָר אֵין לִי אֶלָּא מַתַּן שֶׁבַע שֶׁמְּעַכְּבוֹת בְּכָל מָקוֹם הֵיכָא אָמַר רַב פָּפָּא בְּפָרָה וּבִנְגָעִים
Rachi (non traduit)
בנגעים. בלוג שמן של מצורע והזה מן השמן באצבעו וגו' וכתיב זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא י''ד:
ט''ז) וכל הווייה עיכובא:
בפרה. והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' וכתב חוקה לעיכובא:
The Master said: ‘I know [it] only of the seven applications which are indispensable elsewhere.’ Where? — Said R. Papa: In the case of the [red] heifer and leprosy. (1) ‘How do we know [it] of the four applications? Because it is written, so shall he do’. Why do the seven applications differ? [presumably] because they are prescribed and reiterated? Then the four applications too are prescribed and reiterated? (2) — Said R. Jeremiah: This is necessary only according to R. Simeon. For it was taught: In the upper section ‘horns’ is written, [where] horn [would suffice] [which implies] two, and in the lower section ‘horns’ is written [instead of] horn, which implies four: this is R. Simeon's view. (3) R. Judah said: It is unnecessary, [for] surely it says, [which] is in the tent of meeting, (4) [intimating,] upon all which is mentioned in the tent of meeting. (5) Now, how does R. Judah employ [the text], so shall he do? (6) He requires it for what was taught: As we have not learnt about laying on [of hands] and the residue of the blood in the case of the bullock of the Day of Atonement, (7) whence [then] do we know it? From the text, So shall he do. (8) But have we not learnt [it] of the bullock of the Day of Atonement? Surely you said, ‘"with the bullock" refers to the bullock of Atonement Day.’ (9) — It is necessary: You might think that it applies only to a service which is indispensable for atonement; (10) but as for a service which is not indispensable for atonement, I would agree that it is not so. (11) Hence he informs us [otherwise]. Now, how does R. Simeon employ this [phrase] ‘in the tent of meeting’? — He utilizes it [as teaching] that if the ceiling of the Hekal was broken, [the priest] did not sprinkle. (12) And the other? (13) — [He deduces it] from ‘which is’. (14) And the other? (15) — He does not interpret ‘which is’ [as having a particular significance]. Abaye said: According to R. Judah too [the text] is required. You might think that it is analogous to laying [hands] and [pouring out] the residue of the blood, which are not indispensable in spite of being prescribed and reiterated; so you might argue that the four applications too are indispensable. Hence [the text] informs us [that it is not so]. [The Master said:] ‘"With the bullock" refers to the bullock of the Day of Atonement.’ In respect of which law? if [to intimate] that [the four applications] are essential, it is obvious, [since] ‘statute’ is written in connection with it? (16) — Said R. Nahman b. Isaac: This is necessary only on R. Judah's view, for he maintained: ‘Statute’ is written only in reference to the rites performed in the white vestments, within [the inner Sanctuary], [and it teaches] that if one rite was [wrongly] performed before another, [the High Priest] has done nothing; (17) but as for the rites performed in the white vestments without, if not performed in correct order, (18) what he has done is done. (19) Then I might argue, since their [prescribed] order is not indispensable, the sprinklings too are not indispensable. Hence [the text] informs us [otherwise]. To this R. Papa demurred: Can you say so? (20) Surely it was taught: And he shall make an end of atoning for the holy place, [and the tent of meeting, and the altar]: (21) if he atoned, (22) he made an end; (23) while if he did not atone, he did not make an end: this is R. Akiba's view. Said R. Judah to him: Why should we not interpret: If he made an end, he atoned, while if he did not make an end, he did not atone? (24) Rather said R. Papa: It (25) is required only in respect of [deductions from] the eth and [those relating to] the blood and the dipping. (26) ‘Eth’: R. Aha b. Jacob said: That is required only to teach that

(1). The red heifer: This is the statute (Hukkath) of the law... And Eleazar. . . shall... sprinkle of her blood toward the front of the tent of meeting seven times (Num. XIX, 2-4). Leprosy: This shall be the law of the leper in the day of his cleansing... And the priest... shall sprinkle of the oil with his finger seven times before the Lord (Lev. XIV. 2, 16). It is a general principle that where a law is designated ‘statute’ or introduced by ‘shall be’, denoting emphasis, it is indispensable.
(2). Why is an additional text required to show that all the four applications are essential? The reiteration of the seven applications (according to the present exegesis) is pari passu a reiteration of the four.
(3). The upper and the lower sections are Lev. IV, 1-12, and Lev. IV, 13-21, dealing with the bullock of the anointed priest and the bullock of the whole congregation respectively. In the upper section: And the priest shall put of the blood upon the horns of the altar (v. 7). In the lower section: And he shall put of the blood upon the horns of the altar which is before the Lord (v. 18). The plural implies two in each case, and then by analogy the provisions of each are transferred to the other too, which gives the four horns for each. But this transference is made only because we have the repetition, which is thus necessary in R. Simeon's view.
(4). Lev. IV, 7, 18.
(5). I.e., upon all the horns which Scripture prescribed for the altar in the tent of meeting.
(6). Why this repetition?
(7). I.e., that laying hands and pouring out the residue at the altar's base are necessary. These are not prescribed in Lev. XVI, which treats of the Day of Atonement ritual.
(8). An extension which intimates that the bullock of the Day of Atonement requires these, since ‘with the bullock’ has been interpreted as referring to it.
(9). Which exegesis automatically teaches that the provisions of the passage, including the two under discussion, apply to it; what need then of the further words, ‘so shall he do’?
(10). Only those services are included, since Scripture adds, And the priest shall make atonement for them.
(11). Such are not included in the extension implied in the text. Laying hands and pouring out the residue at the altar's base are not essential for atonement.
(12). Because it is no longer the ‘tent’ (of meeting).
(13). R. Judah; whence does he know this?
(14). Which he regards as superfluous.
(15). R. Simeon: how does he interpret ‘which is’?
(16). Lev. XVI, 29: And it shall be a statute for ever unto you — which implies that all the prescribed rites are essential!
(17). His service is invalid.
(18). Lit., ‘one before the other.’
(19). It is valid; v. Yoma 60a.
(20). That R. Judah learns the indispensable character of the four sprinklings from the present text.
(21). Lev. XVI, 20.
(22). I.e., if he performed the rites which are essential for atonement in other cases, e.g., the four sprinklings on the altar and the seven sprinklings before the veil.
(23). He could end his service there, even if he did not pour out the residue of the blood at the base of the outer altar.
(24). I.e., the service is valid and atonement is made only if he made an end, having performed all the prescribed rites (v. Yoma 60b). Thus it is from this text that R. Judah deduces the indispensability of the prescribed rites, including the four applications.
(25). The text ‘with the bullock’.
(26). In connection with the anointed priest's bullock it is written: And the priest shall dip (eth) his finger in the blood, and sprinkle of the blood seven times before the Lord (Lev. IV, 6). ‘Eth’, which is the sign of the accusative, which is treated as an extension, as well as the phrases ‘he shall dip’ and ‘in the blood’ teach the number of additional laws about the sprinkling and dipping as anon. Through the present exegesis, that ‘with the bullock’ applies to the Atonement Day bullock, Scripture assimilates it to the bullock of the anointed priest, and so teaches that what is deduced from the ‘eth’ applies to this too.
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source